חיפוש
עקבו אחרינו
  • Facebook Basic Black

יום-העצבנות שלי...


במשך שנים רבות נאלצתי 'לבלות' את יום-העצמאות מאחורי סורג-ובריח, במסגרת מגוון תפקידים שהיו מנת חלקי בשירות בתי-הסוהר וכך זכיתי לחוות את האירוע המשמח ביותר בתולדות המדינה מאחורי החומות.

ההכנות ל'יום העצבנות' בכלא החלו כבר לקראת ערב יום-הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כאשר מרבית אנשי-הסגל של בית-הסוהר, ידעו כי חלקם ישהה בכלא במשך מחצית מהיום ואילו למחרת יוחלפו במחצית השנייה כך שכל שנתיים נהנו סוהרי-הביטחון לבלות את החג בקרב בני משפחותיהם, לעומת קציני-המטה, ההנהלה ובעלי תפקידים מיוחדים, שנותרו בין החומות למשך החג כולו וכל שנה מחדש.

טכסי יום-הזיכרון התנהלו בהשתתפות כל הסגל וההנהלה, בהתאם לפקודת-קבע מקומית וקבועה. צוות החינוך בכלא ארגן את הטכסים המוקפדים ובמשך יומיים הופסקה כל תנועה בבית-הסוהר, כאשר האסירים כולם נתונים באגפיהם ולא יוצאים למקומות העבודה.

במוצאי יום-הזיכרון, אחרי שתי הצפירות שנשמעו, התחולל גם בכלא המעבר הלא אפשרי לחגיגות העצמאות, אלא שכאן לא היו זיקוקין וגם לא הופעות של זמרים...

חלק מהפיצוי על אבדן חגיגות עצמאות חופשיות, בא לידי ביטוי בתפריט חגיגי מיוחד שהוכן מבעוד מועד לאסירים הפליליים ואילו אנשי הסגל נהנו משורה של מטעמים 'על האש', שהכינו הטבחים. מועדון הסגל היה למרכז הפעילות סביב שידורי הטלוויזיה ובשעות אחר-הצהרים, נערכו בדרך כלל תחרויות ספורט ובמרכזן משיכת-חבל וטורניר כדורעף, בהשתתפות הסגל ובו כמובן גם הנשים.

בדרך-כלל היו האסירים-הפליליים שותפים לאווירת החג ואולי משום כך נמנעו באותו היום מדקירות, אלימות וחיסולי-חשבונות כדרך שגרת יומם.

לעומת זאת שררה תמיד אווירת נכאים באגפים של האסירים-הביטחוניים, שלא הסתירו ביום-העצמאות את אבלם, אבל הודות לכיתות-כוננות מתוגברות, ששהו בקרבת האגפים הללו, לקחו בחשבון כי כל ניסיון מצדם לשבש את החגיגות, עלול לעלות להם ביוקר והעדיפו ללוות את אירועי חג-העצמאות בשקט כשהם מכונסים בעצמם.

חוויית יום-העצמאות בכלא אינה משהו לכתוב עליו הביתה בהתלהבות, זולת אולי ההרגשה שכל מי שנמצא אותו היום בתפקיד, שותף בעקיפין לתרומה של המערכת, לשמירה על הביטחון-החברתי של המדינה ודי היה בכך כדי לשמש סוג של פיצוי על הניתוק מהמשפחה דווקא באותו מועד.

#זכרונים #עמדתהזכרונים #זיכרוןיעקב