הסיפור (הלא גמור) של בית-החולים
למי שאינו יודע ולא מכיר את הפרק הזה בתולדות זיכרון-יעקב, הנה תזכורת קצרה: במושבה היה פעם בית-חולים אשר שימש במשך שנים, מיום הקמתו בערך בשנת 1890, את תושבי זיכרון-יעקב ומאוחר יותר גם חולים שסבלו ממחלת 'המלריה' כתוצאה מייבוש הביצות בחדרה ( 70 מהם נפטרו ונטמנו בבית-העלמין של המושבה) וגם תושבים ערבים מהכפרים באזור.
בית-החולים ניצב במקום בו היה עד לא מכבר בית-הספר הדתי-לאומי 'יעבץ' בואכה רחובות המייסדים-פינלס והרופא הראשון שניהל אותו בין 1891-1893 היה ד"ר א.קליין.
הרופא המפורסם שהחליף אותו היה ד"ר הלל יפה, שהגיע מטבריה ולימים כתב על אודות בית-החולים שמצא, בספר שפרסם. ד"ר הלל יפה סיפר כי קיבל לידיו בית-חולים ובו 14 מיטות-אשפוז, 9 פקידים, חובש, גנן, מנהל ומבשלת וכי לא נמצאה במקום אחות. לחולים חולקו לחמניות וחלב 'על חשבון הברון' ולדברי ד"ר הלל יפה, נהג כלכלן בית-החולים להגיש לפקידות-הברון חשבון, שכלל גם את כלכלת פקידי-המושבה ובלילות-שבת, דאג גם 'לעוף טוב לרופא מתקציב בית-החולים'.
בית-המרקחת של בית-החולים היה מוזנח ואף שנמצאו בו 'שוקולד, יין טוב וקוניאק משובח', דאג ד"ר הלל יפה לסגור אותו לאלתר משום שלא עמד בתכליתו.
בספרו של ד"ר הלל יפה סיפורים רבים על הנעשה בבית-החולים של המושבה ובחודש יוני 1895 עזב את המקום, אליו חזר לקדנציה נוספת בשנת 1907 עד סיום מלחמת-העולם הראשונה, כאשר עזב סופית בשנת 1919 את המושבה, עבר לחיפה ושם הלך לבית-עולמו בשנת 1936.
ממכתביו עולה כי כבר בשנת 1907 נתקבלה אצל הברון רוטשילד בפריז ההחלטה לסגור את בית-החולים אולם ד"ר הלל יפה הפציר בו לא לעשות כן, בעיקר משום שבחיפה לא נמצא אז בית-חולים, זולת זה של המיסיון והוא אפילו ביקש וקיבל תקציב מיוחד של 3000 פרנקים, להמשך הפעלת המקום ובשנת 1913 אף דיווח על שיפוצים שבוצעו בבניין.
חיליק לייטנר מרחיב את היריעה ומספר כי בית-החולים נסגר לראשונה במלחמת-העולם הראשונה, אבל שב ונפתח בזכות תרומה כספית נדיבה של מיכאל לנגה (מי שעומד מאחורי הסיפור המופלא של 'טירת לנגה'). מיכאל לנגה היה בעל נתינות אנגלית ונחשב בעיני השלטון התורכי בארץ-ישראל כנתין זר מארץ אוייב ונאלץ לעזוב את הארץ במהלך המלחמה, אבל שלח למושבה תרומה כספית גדולה, באמצעות אחיו, שהתגורר בשוויצרייה הניטרלית, דבר שסייע לפתיחתו מחדש של בית-החולים, מקץ חודשים ספורים.
חיליק לייטנר מוסיף עוד ומספר כי בתקופות שונות שימש בניין בית-החולים למגורי משפחות, בעת מאורעות 1936-1939 והתגוררו בו ובאוהלים סמוכים, אנשי פלוגת בית"ר.
על-פי הפרוטוקולים של וועד-המושבה, המצויים ב'ארכיון תולדות המושבה', יש עדות לפיה בית-החולים עדיין פעל עד שנת 1937, אלא שמאז נוצר סוג של 'חלל' במידע לגבי גורלו ולפחות בשלב זה, לא ידוע לנו מתי בדיוק סגר סופית את שעריו.
גורלו של בית-החולים עלה שוב על הפרק, כאשר ב-5 בנובמבר 1945, התקיימה בחיפה פגישה בין ראשי וועד-המושבה לבין מנהל חברת פיק"א ר.גוטליב ולאחריה שוגר לו ב-7 בנובמבר מכתב ובו בקשה להקמת בית-ספר על שטחו של בית-החולים לשעבר ובו נכתב בין היתר: " צוין באופן מיוחד שהשטח של בית-החולים הוא האידיאלי בשביל בניין בית-הספר מכל הבחינות, הודות למקום הפתוח והאוויר הבריא, תודות לכך שהמקום נמצא מוכן ובצד המושבה ולפיכך כל תכנית למקום זה לא תהיה אידיאלית ויקרה לחברת פיק"א מתכנית זו של בניין בית-הספר, שישמש מזכרת חיה לזכרו של אבי הישוב בנימין דה-רוטשילד ז"ל".
מתוך כך אפשר ללמוד כי בית-החולים של המושבה, אכן נסגר בין 1937 לבין 1945 וגם כי כוונת וועד-המושבה הייתה להקים בשטחו בית-ספר, על-שם הברון, הרבה לפני שהוסב שמו לבית-הספר 'יעבץ'.
מערכת 'זכרונים-כרמים' תשמח לקבל מידע מבוסס נוסף, בכל הקשור למועד המדויק של סגירת בית-החולים.
המאמר מבוסס על חומרים מ'ארכיון תולדות המושבה' ועל פרסומיו של מר חיליק לייטנר.