הטור הלא-אנושי
מודה ומתוודה כי השנה, לראשונה בחיי כחובב ספורט, צפיתי במרבית שלבי תחרות ה'טור דה-פרנס' ואחרי יותר מ-3000 ק"מ של מירוץ, על-פני כשלושה שבועות, הבנתי מה הפסדתי במשך השנים בהן פסחתי על התחרות הלא-אנושית הזאת.
מעבר ליכולת האישית, שדרשה מאמץ גופני ונפשי שכמעט אין דומה לו בענפי ספורט אחרים,( כמו למשל 225 ק"מ רכיבה ביום אחד ובהן כ-170 ק"מ בעליות תלולות!) נחשפה גם השקעה עצומה בתכנון מוקדם של כל שלבי המירוץ מבחינה קבוצתית, כאשר רוכבי אופניים מקבוצות יריבות, עושות הכל, על-מנת לאפשר לרוכב 'שלהן' לצבור ניקוד ולהתברג בין 10 הראשונים ומשם לכבוש את הפסגה. טאקטיקה מזהירה לצד תחכום של שחקני שח-מט על גלגלים, תענוג צרוף!.
זאת גם תחרות הספורט המרהיבה ביותר בעולם, בכל הקשור לנופים המצולמים, שהיא מספקת לצופים בה ברחבי תבל וזהו גם מאמץ לוגיסטי אדיר ואולי אף חסר תקדים, של מארגני ה'טור', כמו גם של הקבוצות המתחרות ושל מפיקי האירוע המצולם, מכל זווית אפשרית ותוך כדי תנועה.
המנצח שזכה זאת בפעם השלישית ברציפות, ב'חולצה הצהובה', כריסטיאן פרום מבריטניה, הגיע להישגו בזכות יכולת אישית מדהימה, אבל גם הרבה הודות לקבוצת 'סקיי' שליוותה אותו וחיפתה עליו ועבדה למענו לאורך כל הדרך.
ה'טור דה-פרנס' היה חוויה ספורטיבית ואסטטית נדירה, אבל הוא גם מעלה שאלות קשות בדבר יכולתו של האדם להתמודד, מבלי להסתייע בסמים, עם קשיים לא-אנושיים.