אכלנו (א)לבניה...
לא צריך להכביר במילים על הסיבות לביזיון-התורן של הכדורגל הישראלי, בעקבות ההפסד המחפיר והמוצדק של הנבחרת-הלאומית לנבחרתה של אלבניה, אבל כרגיל במקומותינו, מנסים לחפש תירוצים ואשמים. הפעם נתלו ה'פרשנים' בפגיעה חמורה בשריר-החשק של מספר שחקנים אשר העדיפו, כל אחד וסיבותיו, לא ליטול חלק במשחקה של נבחרת ישראל ובכך פגעו בהכנות ובמורל. אחרים תלו את האשם במאמן-הלאומי אלישע לוי, על האופן בו הרכיב את ה-11 שלו ועל צורת ניהול המשחק, שגרמה לנבחרת להראות אנמית וחסרת מוטיבציה.
נמצאו גם מי שתירצו את ההופעה הכושלת בעונה הארוכה וה'קשה' שעברה על מרבית שחקני הנבחרת, כאילו שבכל העולם כבר נחים ונופשים ורק בישראל ממשיכים להזיע על כר-הדשא.
יכול להיות שכל הדברים האלה נכונים ויכולים לשמש תירוץ טוב לכישלון הנוסף של הנבחרת הישראלית, אבל צריך להודות על האמת: בישראל אין כדורגל של ממש, רק הרבה מהומה(וכסף) על לא מאומה.
הספורטאי הישראלי עצל מטבעו ולא ניחן ביכולות הבסיסיות ביותר הנדרשות לכדורגלן מקצועני ברמות הגבוהות והעובדה לפיה אין ישראל מצליחה כבר יותר מ-40 שנה, לרשום הישג כלשהו בזירה האירופאית והעולמית, מוכיחה כי ההפסד המביש לנבחרת אלבניה אינו מקרי וכי הוא משקף בדיוק את הרמה והיכולת של הכדורגל הישראלי.
לאחר ההפסד ב'משחק המבחן' למולדובה החלשה, נראה היה כאילו הכישלון בחזרה-הגנרלית, מבטיח הצלחה במבחן האמתי, אבל אפילו בכדורגל אין קסמים: חולשה, רפיון ויכולת בינונית ומטה, הן התכונות הבולטות של הכדורגל בישראל ולכן אין מקום לאכזבה מהטעם הפשוט, שאין מקום לציפיות.
אגב, מי שממהר להצביע על הצלחה יחסית של קבוצות כדורגל ישראליות במפעלים האירופים (באר-שבע) מתעלם מהעובדה, שמשחקים במועדונים הללו בדרך-כלל 5-6 שחקנים זרים, שכמובן לא יכולים לחזק את הנבחרת הלאומית.
אז אכלנו (א)לבניה והיא לא האחרונה בסדרה, כי אין לנו כדורגל של ממש.