ימי-הזיכרון והעצמאות עם מחבלים בכלא
הסיפור הזה חזר על עצמו כל שנה מחדש, כאשר מצב-רוחם של המחבלים-הרוצחים (אסירים ביטחוניים) היה מרומם ביותר, עת נערך בבית-הסוהר הטקס של יום-הזיכרון לשואה ולגבורה. הם לא הסתירו את שביעות רצונם מן העובדה לפיה נמצא מי ששחט ושרף 6 מיליון יהודים ואחד מהם אף הבטיח לי באופן אישי, כי יבוא היום בו נכדיו יסיימו את מלאכת ההשמדה בה החל היטלר.
כעבור שבוע נערך בבית-הסוהר הטקס לזכר, חללי מערכות-ישראל ומצב-רוחם של המחבלים-הרוצחים ירד פלאים, לא בגלל שחלילה השתתפו בצער על אבדן לוחמי ישראל, אלא משום שידעו כי בתוך 24 שעות, תעבור המדינה לשמחת יום-העצמאות ולא פעם הם טרחו להכריז ביום הזה, על סוג של 'שביתת רעב' נוכח הקמתה של המדינה היהודית.
הרגשות האישיים של הסגל בבית-הסוהר, נותרו כמו תמיד, מחוץ לשער הכניסה, שהרי זהו תנאי בל יעבור לאפשר ללובש-מדים להתמודד עם השנאה העזה ועזות-המצח של מחבלים-רוצחים.
אבל גם בטקסי-הזיכרון ובמיוחד ביום-העצמאות, חשנו התרוממות-רוח, דווקא בגלל הקשר ההדוק בין ימי-האבל לבין הגאווה על מה שאירע לאחריהם ואשר הוביל למצב בו יהודים-ישראלים, מסוגלים להחזיק מאחורי סורג-ובריח את מי שניסה להשמיד אותם.
גם הידיעה כי חלק מן המרצחים ישתחרר וישוב למטעני-הנפץ והסכינים, להמשיך לנסות להשמיד יהודים, לא ערערה את הביטחון-האישי, ששאב את כוחו מהעצמה הערכית-מוסרית של מדינה חזקה, אשר כבר עמדה באין-ספור מבחנים.
במידה רבה עלה בידי האסירים-המרצחים לתרום 3 פעמים בשנה, בימי-הזיכרון וביום-העצמאות, לסגל בית-הסוהר כוחות מחודשים, בעיקר כאשר הונף הגדל הכחול-לבן והושמעה 'התקווה' מאחורי הסורגים והמראות והקולות הוכיחו למחבלים-המרצחים כי 'עם ישראל חי'!