למה כל ילד שלישי בישראל עני?
המועצה לשלום-הילד פרסמה השבוע את הדו"ח השנתי שלה לשנת 2016 וכמו במרבית המקרים האחרים, עבר הסיפור הזה מתחת לרדאר התקשורתי-חברתי. ישראל עסוקה בחקירות ביבי-מוזס ומספר הילדים העניים בארץ לא מעניין איש. גם העובדה לפיה מספר הילדים החיים מתחת לקו-העוני בפריפריה גדול בהרבה מילדים במרכז הארץ, אינה 'חדשה' מרעישה וכבר היינו בסרט המתמשך הזה שנים רבות.
ילד עני, בדרך-כלל, דור-המשך להורים עניים, אינו גזירה משמים אלא תוצאה של אטימות, חוסר אכפתיות ומחסור חמור בחמלה אנושית. הדברים נכונים במיוחד על רקע העליה הדרמטית ברכישת מכוניות חדשות ובמניין הישראליים הנוסעים לחו"ל, משום שנתונים אלה 'מוכיחים' שמבחינה כלכלית, ישראל היא כביכול אי של יציבות, בלי שום קשר להקפאת השכר ולשקרים בדבר תעסוקה מלאה במשק.
העוני אינו 'סקסי', הוא לא 'שווה' כותרות ומראה של ילד המחטט בפחי-אשפה למצוא לעצמו משהו לאכול, לקוח מהעולם-השלישי ולא מישראל השבעה והדשנה, אז למה לקלקל את התמונה הוורודה בנתונים קשים?
הבעיה היא שהתהליך הזה נמשך ומתרחב כל שנה ודווקא בשוליים החברתיים-כלכליים. מדינת-ישראל הזניחה במודע ומתוך בחירה את החלשים והעניים ומגדלת את הדור הבא של ענייה תוך התעלמות מוחצנת מהסכנה הטמונה בכך.
מספר הילדים העניים בארץ ובמיוחד בפריפריה, מבטיח את מה שיתרחש כאן ובקרוב: פצצת-הזמן הזאת מתקתקת מבלי שמישהו ינסה לנטרל אותה ועוד מעט היא תתפוצץ בקול רעש גדול, כי הכתובת על הקיר: מי שעני, אין לו מה להפסיד ולכן יחצה את כל הגבולות לצאת מהעוני הכלכלי-חברתי-תרבותי, בכל מחיר.
הפערים הנוראים בין קצות החברה הענייה לבין חגורת השומן שלה, הם-הם שיגרמו לישראל את רעש-האדמה שהיא כל-כך ראויה לו והרוויחה אותו ביושר!