המרפסת הישראלית
סיפורה של 'המרפסת הישראלית' הוא במידה רבה סיפורה של החברה-הישראלית ובהשאלה, אפשר בהחלט לקבוע כי תולדות 'המרפסת הישראלית' ,הן בבחינת מסמך אנתרופולוגי מרתק, שככל הנראה, איש עדיין לא עסק בו.
המרפסות בישראל נוצרו למעשה עם המעבר ל'שיכונים' כאשר הוקמו אלפי דירות לאכלס בהן את העולים החדשים לצד מפוני ה'מעברות'.
בניינים שהכילו אז עשרות דירות קטנות בכל 'בלוק' כללו גם מרפסות והללו היו פתוחות לרווחה, במקרים רבים זו מול זו ובימי הקיץ החמים, ישבו בהם בשעות הערב לאכול אבטיחים צוננים.
במקרים רבים שימש חלק מן המרפסות הללו גם מקום אחסון לחפצים, כלים ואביזרים שונים שלא נמצא להם מקום מתאים בתוך הדירות הקטנות והצפופות.
אחר-כך החל השינוי שהביא בעקבותיו גם לשינוי פני ה'מרפסת הישראלית' כאשר אנשים החלו לסגור את המרפסות, בדרך-כלל באמצעות וויטרינות ענקיות, המורכבות מתריסי-פלסטיק אפורים.
התוצאה ממהלך זה הייתה כפולה: המרפסת הפכה פתאום לעוד חלק מהסלון הקטן, שהתרחב בעוד מספר מטרים וכך גדל מרחב המחיה הפנימי של הבית הקטן. אלא שבמקביל החלה לדעוך 'תרבות המרפסת' שנהוגה הייתה עשרות שנים ושיח-השכנים, שהתנהל בין המרפסות, עבר למקומות אחרים, אם בכלל.
אט אט ובהדרגה התכנסה החברה הישראלית בתוך עצמה והמרפסות, שהפכו להיות חלק אינטגרלי מהסלון, בישרו על 'תרבות' חדשה. לתופעה הזאת תרמה במידה לא מבוטלת, כניסתם של המזגנים למרבית הבתים, דבר שהביא בהכרח גם לסגירת המרפסות.
בשלב מאוחר יותר, בשנות ה-90 החלו להקים בישראל בניינים חדשים ורבי-קומות וה'מרפסת הישראלית' ניסתה להחזיר עטרה ליושנה, כאשר הוקמו מרפסות-שמש פתוחות ושקופות, בבניינים החדשים והגבוהים, אבל התוצאה המלאכותית, בעלת האופי והצביון התעשייתי, לא אפשרו ל'שיח המרפסות' להתחדש. שימוש בחומרים שקופים ובאבן גסה, המחישו שמדובר בסוג של פתרון מאולץ, הן בכל הקשור לעיצוב הבניין והן בהשלכות החברתיות של המהלך.
במקומות רבים בארץ מתחילה כיום מגמה הפוכה, שהרי כמעט שאין יותר צורך בסלון גדול מול מערכת 'פלזמה' הממוקמת כמרכז החיים של הבית ולכן אפשר למצוא יותר ויותר ישראלים, העושים שימוש-חוזר במרפסת שלהם, הפעם גם באמצעות 'פרגולות' וקרוי מחומרים קלים וידידותיים לסביבה ולצרכן.
האם תחזור 'המרפסת הישראלית' לשמש כור-היתוך חברתי?
ספק רב...
