'קינת הטל'/ טל איפרגן
יש בשיריה של טל אירפגרן משהו שמזכיר במידה רבה את השירה של לאה גולדברג וחמוטל בר-יוסף, אף על-פי שהספר 'קינת הטל', אוגר בתוכו תעצומות נפש, הדורשות סוג של 'קילוף' עדין, כדי לעמוד על הגרעין הקשה עליו הן מכסות.
מדובר בקינה, כמו גם בהתפכחות ובמקרה של איפרגן, השירה נוגעת בקינה של בת על מותו של אב אהוב ועל החמצה ביחסים שהיו לה עמו וגם על פרידה ממי שבעצם לא הספיקה להיפרד ממנו.
בעקבות מות האב, מתקלפת טל איפרגן מתודעות של מסע התבגרות, אותו היא חווה, עקב מותו.
אחד השירים בספר "מספיק" אוחז גם אמירה פמיניסטית עכשווית, של אשה היודעת מה רצונה והוא מתמקד במפגש עם בן-זוג על ספסל בשדרה. מקום המפגש הזה, מסמל נעורים וארעיות, מקום לא מוגן ופרוץ וממש לא בית ומכאן הפחדים מפני זוגיות קבועה ומפני קשר ,כאשר הארעי הופך לחגיגי.
אבל בהמשך השיר, מתגלה תחושת עייפות הנובעת מהרחת כביסות שהיא מבצעת, שישה ימים בשבוע ולעומת תחושת הכמיהה לבית, ניצב הארעי, שאינו מעניק לה את הגשמת שאיפותיה.
תמונתה של טל איפרגן מופיעה על כריכת הספר, אבל היא מצולמת במבט-צד מלנכולי ולא ישירות למצלמה, סוג של רמיזה בדבר נוכחות המבקשת רק להתבונן פנימה.
הנה השיר "מספיק" מתוך 'קינת טל':
פעם אחת בשבוע
אתה ואני
וכל הפחדים מזוגיות
נפגשים על ספסל בשדרה.
במשך ששה ימים לפחות
אני מריחה כביסות
עד שמבינה שהגעגוע אינו
מספיק.
שירה נעימה, לעיתים מלטפת ולא פעם מכאיבה, אבל בכל מקרה, מומלצת!