האם יש אדריכלות ישראלית?
האדריכלות, לפחות על-פי מביני-דבר העוסקים בתחום הזה, הנה מפגש בין עולמות לבין חומרים ורעיונות וסביבה וחיבור למקום , בין פנים לבין חוץ כאשר בתוך כל אלה, הקסם נמצא בפרטים הקטנים.
אפשר אולי לנהל שיח מעמיק בהגדרה הזאת, אבל נראה שקיימת הסכמה כללית כי אדריכלות הנה ביטוי לרעיונות שונים, האמורים לספק גם פתרונות לבני-אדם, בהתאם לקרקע עליה הם מתגוררים, לאקלים השורר בו, לחומרים העומדים לרשותם וכן לחשבון-הבנק שלהם.
על רקע זה ניצבת השאלה: האם קיימת אדריכלות ישראלית?
בניגוד לספרות, שירה ואולי גם תחומי אמנות נוספים, בכל הקשור לאדריכלות, התשובה אינה חד-משמעית והיא דומה יותר לשאלה בדבר קיומה של מוסיקה ישראלית...
האדריכלות ה'ישראלית' עוצבה בתוך סוג של משולש, שצלעותיו אינן שוות ובכל זאת, שרירות וקיימות: יבוא סגנונות חיצוניים והתאמתם לתנאי הארץ ולאקלים השורר כאן, לצד ניסיונות להמציא אדריכלות אותנטית בעלת קווים אופייניים וכן סינתזה בין מערב לבין מזרח.
הביטוי החיצוני של מרכיבי ה'משולש' הזה, הוא אשר גיבש ועיצב במהלך השנים את האדריכלות בישראל, החל מהתקופה הקולוניאליסטית ( 1930-1850), עבור בסגנון הארץ-ישראלי בהשפעת העלייה-השנייה ואחר-כך בסגנון אקלקטי בארץ-ישראל שהתאפיין בקישוטים בהשפעה מערבית.
דווקא בתקופה הזאת, החלה להצטייר אדריכלות שמרכיביה העיקריים היו סימטריה, היררכיה של קומות, הדגשת אנכיות, גגות-רעפים ודגש מיוחד על חזיתות קדמיות.
אחרי מלחמת-העולם, חדרה ארצה האדריכלות המתועשת שהקימה כאן את ה'שיכונים', בתים זהים כמו כוורת, מה שהדגיש את הצורך הלאומי במציאת פתרונות-דיור על חשבון סגנון מעוצב.
תקופת סגנון-הברוטליזם הביא עמו שימוש נרחב בבטון חשוף ומאז ועד היום, אפשר לדבר כבר על קו-עיצובי בוגר, המנסה להתמודד גם עם נזקי האקלים ועדיין לאפשר שימוש בחומרים יקרים, למי שידו משגת.
האדריכלות ה'ישראלית' מצויה על התפר הדק, שבין הפתיחות הנגזרת מהים-התיכון ואשר מעדיפה חללים גבוהים ופתוחים, בדרך-כלל בקווים לא חדים, לבין הצורך בהגנה מפני השמש הקופחת, אשר יוצרת צורך בחומרים קלים וידידותיים לאדם ולסביבה.
אלא שבתוך כך, קיים עדיין מרחב גדול, המחפש זהות ישראלית ולמרות האדריכלים והמעצבים המחוננים בהם התברכה ישראל, נראה שעדיין לא נמצא ה'קו-הישראלי' בתחום זה.