הכיתות בישראל צפופות יותר מאשר בהודו!
הדו"ח השנתי של ארגון ה-OECD מגלה שישראל הגדילה את השקעתה בתלמידים, אבל מערכת-החינוך שלה נותרה מאחור והדבר בא לידי ביטוי מוחשי ומתמשך בהישגים הנמוכים שלהם.
הדו"ח הזה חושף כי בין השנים 2008-2014, הגדילה הממשלה את השקעתה בחינוך בכל תלמיד ב-17% ומדובר בנתון גבוה יותר מקצב הגידול במספר התלמידים באותן שנים ואשר הגיע ל-11% בלבד. הגידול בהשקעה בכל תלמיד הוא אחד הגבוהים ביותר מבין המדינות החברות בארגון.
בסך-הכל עלתה ההשקעה התקציבית הכוללת בשנים אלה בחינוך ב-30% ורק פורטוגל ותורכיה רשמו השקעה דומה. כתוצאה מכך עלתה ההשקעה בכל תלמיד, בעיקר בשלב-היסודי ולמרות זאת, הישגי מערכת-החינוך עדיין גרועים, הצפיפות בכיתות רבה ומעיקה, המערכת מיושנת והפערים בין התלמידים גבוהים.
על-פי הדו"ח הזה מתברר כי תלמידי-היסודי בארץ נאלצים להישאר בכיתות יותר מאשר שאר תלמידי ה-OECD בפער של 25%!.
בישראל לומדים בממוצע 220 ימים בשנה, לעומת 185 ימים בממוצע בארגון והצפיפות בכיתות הישראליות עומדת על 27 תלמידים בממוצע בכיתות (בשנת 2014), כמו ביפן, צ'ילה וסין, אבל צפוף יותר מאשר בהודו, שם יש 26 תלמידים בממוצע בכיתה.
בחטיבות הביניים יש בארץ בממוצע 28 תלמידים בכיתה, לעומת ממוצע של 23 תלמידים בכיתות הארגון והיחס בין מספר המורים לבין מספר התלמידים בבתי-הספר היסודיים מפתיע: 15 תלמידים לכל מורה! באופן תאורטי אפשר היה לפתח בארץ כיתות של 15 תלמידים בכיתה, אלא שלמעשה מדובר במשימה בלתי אפשרית, בעיקר בגלל זרמי-החינוך השונים בארץ.
עד כמה שנשמע הדבר מפתיע, מתברר כי ממוצע שעות-הלימוד במתמטיקה, אנגלית וקריאה בבתי-הספר היסודיים בארץ, דומה לממוצע מדינות-הארגון, העומד על 21 שעות, לעומת 27 שעות בישראל, 19 בפינלנד, 21 בגרמניה ו-25 שעות בארה"ב.
גם מרכיב השכר משחק תפקיד חשוב במצב החינוך בישראל וכאן מתברר כי מורה-מתחיל בישראל משתכר 18.4 אלף דולר בשנה, נמוך ב-40% לעומת מורי הארגון המשתכרים 31 אלף דולר בשנה.
לעומת זאת, מורה-וותיק בישראל משתכר כ-50 אלף דולר בשנה, קרוב לממוצע השכר של מורה-וותיק בארגון המשתכר בממוצע 51.2 אלף דולר בשנה. הסכמי-השכר שנחתמו עם ארגוני-המורים, יביאו בהדרגה לעלייה בשכר המורים בבתי-הספר התיכוניים.
נכון שבישראל יש 'חינוך-חובה חינם' מגיל 3, אבל הדו"ח מגלה ש-38% מהילדים גילאי 3-4 פוקדים גני-ילדים פרטיים ויוקרתיים העולים ברמתם על גני-הילדים הציבוריים והיחס שבין מספר ילדי-הגן בארץ לבין מספר הילדים, הוא הגרוע ביותר במערב.
לאור כל הנתונים הללו אין מנוס מהמסקנה כי למרות כל המאמצים וההשקעות, מצבם של תלמידי ישראל אינו מזהיר, בלשון המעטה, בגלל 3 סיבות עיקריות, המשתקפות בדו"ח הזה: בזבוז משאבים כרוני, שיטות לימוד מיושנות והכשרה לא נכונה ולא מתאימה של המורים. כל שאר הסיבות מצויות בשולי הדברים הללו.