שלום ריו להתראות בטוקיו
הצגת הספורט הגדולה ביותר בעולם ננעלה בריו דה-ז'נרו באנחת רווחה, נוכח איומי המחבלים ויתושי ה'זיקה' שאיימו להחריב את האלימפיאדה של 2016.
הספורטאים חזרו הביתה, מי בדמעות של אושר ומי בבכי של אכזבה ומי שהיו מרוצים מעצם השתתפותם בתחרויות. במקומות שונים בעולם, כבר עשו את הסיכומים הראשונים, נוכח מבחן-התוצאה של מספר המדליות שהשיגה כל מדינה ובישראל נותרה תחושה של חמיצות לא מוצדקת, נוכח העובדה לפיה המשלחת הגדולה ביותר שלנו זכתה בשתי מדליות 'בלבד'...
אבל צריך לומר את האמת: מעבר להישגים הספורטיביים הנפלאים של אתלטים ומתחרים מיוחדים ונדירים, שרשמו שיאים חדשים והרימו את רף הזכיות במספר המדליות, מאחורי המצג הספורטיבי המצולם היטב והמרגש מאוד, קיבלנו שוב, כמו בכל 4 שנים, את העימות הלאומי-פוליטי הגדול ביותר בתולדות האנושות בתקופה המודרנית.
מאחורי הססמאות הנדושות של "העיקר ההשתתפות" ו-" מהר יותר, גבוה יותר וחזק יותר", הסתתר מאבק בין-לאומי בעל זהות לאומנית גלויה.
הנפת דגלי-הלאום על ה'פודיום', נגינת ההימנונים של זוכי-הזהב, ההתרוצצות סביב המסלול, כשדגל-הלאום על הכתפיים והתחרות המוחצנת על השגת מדליות בהתאם להתפלגות בין מדינות, אלה היו האולימפיאדה האמתית.
זה לא חדש: כבר בברלין 1936 ניסה הצורר אדולף היטלר, לנצל את האולימפיאדה כדי להאדיר את רעיון 'הגזע הארי העליון', עד שבא ג'סי אוונס, האצן האמריקני השחור וניפץ לעיני העולם את הגזענות הנאצית. במשחקים אולימפים שונים, נמצא תמיד מי שניצל את הבמה העולמית הגדולה ביותר, כדי להפגין עמדה פוליטית זו או אחרת, שלא לדבר על רצח י"א ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן הזכורה לדיראון עולם.
מי שמחפש אחדות עולמית, שותפות רעיונית, שוויון בין עמים ושאר רעיונות ליברלים יפים, שלא יחפש אותם באולימפיאדה. המשחקים האולימפיים היו ויהיו גם בעתיד, מפגן כח לאומני באמצעות תחרויות ספורטיביות.
הלפיד האולימפי עובר עכשיו לטוקיו כאשר יפן אמורה לארח את משחקי 2020 וגם שם צפויה חגיגה-עולמית בעלת הישגים ספורטיביים מרגשים, אבל גם שם, מדובר יהיה בהתמודדות לאומית-לאומנית בתחפושת של אולימפיאדה, אבל העיקר ההשתתפות...