למה אנחנו לא ב'יורו'?
חובבי הכדורגל בזכרון-יעקב, כמו בכל הארץ, עוקבים מקרוב אחר משחקי 'יורו-2016' ואחרי ההצגה הנפלאה של נבחרת איסלנד המפתיעה שהדיחה את אנגליה, מתקשים להבין כיצד זה מצליחות 'נבחרות ישראליות', כאלה שהיו ב'בית שלנו', להצליח בטורניר הגדול ביותר בעולם (אחרי ה'מונדיאל' ו'קופו-אמריקה'), לצד הצלחה מרשימה של נבחרות, שנחשבו בעיני 'פרשנים-בעיני-עצמם' לנחותות.
איך יכול להיות שגם אחרי שהגדילו את מספר המתמודדות ל-24 נבחרות, ישראל נשארה בבית ואילו צפון-אירלנד, ווילס, איסלנד, הונגריה, פורטוגל ובלגיה, רשמו הצלחה גדולה, לפחות עד שלב רבע-הגמר.
השאלה המטרידה הזאת, מוכיחה שוב כי הגישה שלנו למתרחש בעולם-הספורט בכלל ובכדורגל בפרט, נותרה 'תקועה' בשנות ה-70 של המאה שעברה ולמעשה לא הושקע שום מאמץ רציני בניסיון לשנות את המציאות.
בישראל יש כישרונות בודדים, שחלקם אף עשה-חיל במגרשי הכדורגל באירופה ומספר ה'לגיונרים' שלנו גדול משהיה אי-פעם ובכל זאת, ברמת הנבחרות, הצעירות והבוגרות, נותרנו מפגרים מאחור, בעוד מדינות אחרות עשו צעד גדול ומשמעותי קדימה.
אפשר לחפש עד מחר תירוצים לכישלון המתמשך הזה, אבל הסיבה לקיומו קיימת ממש מתחת לאף, כבר שנים רבות: הישראלי פשוט עצלן!.
בכדורגל הישראלי חלה התקדמות רבה בכל הקשור לאמצעים הטכנולוגים, האמורים לסייע במעקב צמוד אחר כל שחקן, באמצעים הרפואיים המטפחים כל חלק מגופו, בתזונה נכונה, טיפול רפואי מתקדם ופיזיוטרפייה מעולה ובכל זאת: שום דבר לא עוזר!.
אפשר להתחיל לחפש את הסיבה בבתי-הספר היסודיים, לראות מקרוב איך נראה שיעור ספורט, כמה זמן (נטו) הוא נמשך, מי מעביר אותו לתלמידים ובמיוחד, איך לומדים כבר בגיל צעיר 'לעבוד על המורה', לעגל-פינות, לקצר מרחקי ריצה, כשמורה מפנה את גבו ואיך אפשר בכל זאת להצליח כשמתאמצים פחות.
השיעור הבסיסי הזה מניח את המסד למחלת העצלנות הישראלית והיא נמשכת בבתי-הספר התיכוניים ומשם גם לצה"ל: למעט יחידות קרביות ומיוחדות, מדובר בחיילים חסרי כושר-גופני בסיסי, כאלה ההופכים במשך 3 שנים לגרוטאות שמנות שבקושי רב, מסוגלות לרוץ אחרי האוטובוס.
מי ששורד את קו-היצור של העצלות וההשמנה ובכל זאת מנסה לשחק כדורגל מקצועני, בליגה כזו או אחרת, יודע היטב כי הוא ממשיך 'לעבוד' על מאמן-הכושר באימונים, ממש כפי שעשה בכיתה-ה' ואפילו בהגיעו לחדר-כושר, הוא מעדיף גם שם, להשקיע פחות בהרמת עוד ק"ג של משקלות, פשוט כי זה יותר נוח.
הנצחת העצלות באופי הישראלי זוכה ללגיטמצייה אם 'כוכב' מקומי זוכה לכותרות-ענק, לאחר שהתמזל מזלו להבקיע שער מקרי. לא בכדי נחשבים החלוצים ל'כוכבים' האמתיים בכדורגל הישראלי ולא שחקני הקישור וההגנה ועל רקע זה הנה נתון מדהים: שחקן ממוצע באירופה, משחק בעונה כמעט פי שניים וחצי משחקים מעמיתו הישראלי ובמהלך 90 דקות, הוא רץ לפחות 10 ק"מ, לעומת 7 ק"מ, במקרה הטוב, של השחקן הישראלי!.
למה? הרי כבר אמרנו: השחקן הישראלי עצלן!.
בדיוק משום ההיפך הגמור מזה, אפשר להתפעל מנבחרות כמו איסלנד, אירלנד, בלגיה ואפילו קרואטיה ואוקרינה, בהן הכושר-הגופני מכפה על נחיתות אחרת ולא דיברנו על 'מכונות' כמו גרמניה, אנגליה, ספרד וצרפת.
אם יש למישהו חלום להגיע פעם לטורניר כדורגל ראוי לשמו וגם להצליח בו, מוטב שיתפכח מאשליות ויתחיל 'לטפל' במחלת העצלות הישארלית, אחרת גם את 'יורו-2026' נראה בשידורים-חיים בטלביזיה (בתקווה שעד אז גם ניפטר מחלק מהקריינים וה'פרשנים'9...