לא לפרסם שמות חשודים!
אחוז ההרשעות בבתי-המשפט בישראל, כבר ידוע כאחד הגבוהים בעולם המערבי ולדעת 'מביני דבר', הוא מגיע בשנים האחרונות לכמעט 90%, נתון מדהים בכל קנה-מידה.
דווקא על הרקע הזה, צריך לשים קץ לתופעה המבישה של פרסום שמות החשודים, שהרי רובם ככולם, נחרץ דינם בכיכר-העיר הממוחשבת. מרגע שנודע דבר החשדות נגדם, ממהרים מורעלי-המקלדת ועכברי ה'חדשות', לחרוץ את דינם בכל אתר ואתר וכל המוסיף פרטים, הרי זה משובח...
החוק מכיר בעובדה, שכבר נשכחה ולפיה, אדם זכאי וחף מכל פשע, כל עוד לא הוכח אחרת. מלאכת ההוכחה נתונה בסופו של היום, לפתחה של מערכת המשפט ולא ברשתות-חברתיות או ב'ציוצים' משחירים למיניהם. העניין הזה מקבל חשיבות יתירה, כאשר מתפרסמים פרטים על אודות חשודים בעבירות-מין למשל: מרגע פרסום החשדות נגדם, נגזר דינם בכיכר הציבורית ואוי להם ולבני משפחתם מחמת הבושה, גם אם בסופו של דבר, מתברר כי לא רק שאינם אשמים, אלא שאפילו כתב-אישום לא מוגש נגדם. 'החשד' כלפיהם חזק יותר מכל פסיקה-משפטית.
הרעיון לבקש מבית-המשפט צו לאיסור-פרסום, מגיע בדיוק מאותו מקום חשוך ואפל, ונכון שלא פעם הצו הזה מוציא את התקשורת מדעתה, אבל זהו המעוז האחרון של החשודים לנסות לגונן על כבודם הרמוס.
הסקרנות, יצר-המציצנות והכמיהה לדרמות, משמנים את גלגלי פרסום החשדות והציבור הרחב, צרכן בלתי נלאה של סיפורים כאלה, יוצא כביכול נשכר, שהרי עם הפרסום, יש בידו קרבן חדש להתעמר בו ואולי אפילו לבצע בו לינץ'-מכליל, ולשייך אותו למגזר, לעדה או לקבוצה כלשהי. פרסום החשדות נגד מי שטרם הוגש נגדו כתב-אישום, מהווה גם עבירה חמורה על לשון-הרע ועל הצו האוסר 'ללכת רכיל' ועל כן, הגיע הזמן שמישהו שם בכנסת, יעשה למניעת המשך התופעה המכוערת הזאת.