ישיבות-המליאה: הציבור לא בא...
אחת לחודש ימים מתכנסת ישיבה של מליאת המועצה-המקומית זכרון-יעקב. ישיבות אלה פתוחות לציבור הרחב ונערכות בדרך-כלל אחרי ישיבות הנהלת-המועצה. בישיבות המליאה אמורים חברי הקואליציה והאופוזיציה לקיים דיונים והצבעות על שורה של נושאים אשר נקבעו להיות על סדר-היום ובעקבות כך, להעניק גושפנקא להחלטות המועצה-המקומית.
לישיבות המליאה יש חוקים ברורים בכל הקשור לאופן התנהלותן. בתוך כך, כאשר מעלה למשל האופוזיציה נושא לדיון, יכול ראש-המועצה, מתוקף כוחו ומעמדו, לקיים הצבעה שתכליתה להחליט, אם יש בכלל מקום לדון בנושא המוצע, או לחילופין, להצביע בעד הורדת הנושא מסדר-היום. במרבית המקרים ועל בסיס הרוב שיש לראש-המועצה במליאה, ההצעות של האופוזיציה לא זוכות כלל לדיון וברוב קולות, מורדות מסדר-היום.
לאופוזיציה יש גם אפשרות להציג שאילתות. אלה אמורות להיות מועברות מבעוד מועד למועצה והיא אמורה להשיב עליהן במהלך ישיבות המליאה. בדרך כלל מקריא נציג האופוזיציה את השאילתא ששוגרה למועצה ואילו נציג הקואליציה, מקריא את תשובת המועצה. בשלב הזה מסתיים סיפור השאילתות שהרי, אין מתקיים אחרי הצגת תשובת המועצה, כל דיון בנושאי השאילתות.
התהליך המתואר כאן בקיצור, יוצר בעצם מצב בו אין לאופוזיציה שום סיכוי להביא לדיון יסודי ומעמיק, בנושאים שחבריה סבורים כי הם ראויים לכך ובמידה רבה מייתר הדבר את עצם ההתכנסות, ההופכת בסך-הכל לאקט פורמלי הנדרש על-פי חוק.
אין מדובר בהמצאה חדשה של המועצה המכהנת כי כך התנהלו הדברים מאז ומעולם. מי שמחזיק ברוב קולות, הוא הקובע ובמקרה הטוב, מאפשר למיעוט להשמיע רעשים שונים, לפני שנושאיו נקברים לעד.
כתוצאה ממצב זה, נאלצת האופוזיציה לעשות שימוש באמצעים שונים, על-מנת להביא לידיעת הציבור בכלל ותומכיה בפרט, את פעילותה. כך למשל היא נוהגת מעת לעת לגייס לישיבות המליאה קהל אוהד, כדי שימלא את אולם הישיבות ויראה במו עיניו כיצד מתנהלים הדברים. אגב, לקהל אסור להתערב במהלך הישיבה, לא כל שכן, למחוא כפיים או להגיב בקול רם והוא אמור להראות בבחינת צופה דומם במחזה.
האופוזיציה מפעילה גם רשת-חברתית, המפרסמת את דברה ואת פעילותה ועד לא מכבר גם הסתייעה בעיתון "גפן" שהעניק לחבריה במה. בקדנציה הזאת אף דאגה האופוזיציה לצלם את ישיבות המליאה ובמקרים רבים גם לשדר אותן 'און-ליין'.
אבל למרות כל הדברים הללו, קשה להתווכח עם עובדה אחת: הציבור מדיר רגליו מאולם ישיבותיה של המליאה.
הסיבה לכך נעוצה, כפי הנראה, בכך שמרבית תושבי זכרון-יעקב מסתפקים בכך שמישהו ירוקן את הזבל בזמן ויסלק את הגזם במועד, במערכת-חינוך העומדת בציפיות ואינה נתונה לקטסטרופה ואם אפשר, גם בתחושה (מדומה) של בטחון אישי בבית ובשכונות. כל היתר, ממש לא חשוב ולא מעניין ואם צריך, אז אפשר פעם בחמש שנים, להצביע בקלפי ולעבור הלאה.
תחושת המיאוס מהפוליטיקה הכללית, הגיעה בזכרון-יעקב גם למישור המקומי ורק מעטים מאוד מתעניינים במתרחש ב'ביצה הפוליטית', אז מה זה חשוב אם המליאה הורידה מסדר-היום נושא כזה או אחר?
החדשות הפחות מעודדות הן, שמצב זה עתיד להמשך גם בשנים הבאות ולא משנה אם ראש המועצה הוא ישי שיבובסקי או אלי אבוטבול, העיקר שיהיה נקי ושקט ותנו לנו לחיות, כי פרט לנעשה במועצה-המקומית, יש לנו דאגות אחרות. עצוב מאוד, אבל זה מה שיש...
לכל אלה צריך כמובן להוסיף את מידת חוסר-האמון של הציבור לפוליטיקאים בכלל ובמיוחד כאשר מי מהם מבטיח הרים וגבעות, ערב הבחירות וזמן קצר לאחריהן, חובר ליריביו הפוליטיים מאתמול...
